top of page

ניר טל - בן

 

אמא יקרה לי יקרה…..

ככה הייתי מתחיל כל ברכה אלייך, את ההספד התחלתי ככה, את השלושים ההתחלתיככה ואני כל כך נהנה לרשום את זה ובפרט להגיד אמא בקול רם שאני מתכוון להמשיך

 

אני עכשיו יושב בטיסה לניו יורק בחושך אחרי שצפיתי בטיוטות העריכה של הסרט לזכרך, כולי רטוב מדמעות עם דופק גבוהה מהתרגשות, מלא ריק, כאב, כעס, עצב והרבה הרבה געגוע.

 

כמה שהחיים האלה לא הוגנים וכמה שההוא למעלה הוא רשלן חסר תקנה… דרכו של עולם עלק! איפה הדרך ואיפה העולם?? נגמרה הדרך ונגמר העולם

 

אוי אמא אני אפילו לא יודע איך להתחיל להסביר את השנה שהייתה לנו… 

כנראה ככה זה נראה שגן עדן פוגש את הגהנום…

 

אם השנה שקדמה לה הייתה שנה קשה מאוד שבה נלחמנו כנגד כל 

הסיכויים הפסדנו ונצחנו, נצחנו והפסדנו, נצחנו והפסדנו..

לא ידענו שזאת עוד הייתה השנה הטובה שלנו, שנה שבה ראינו אותך יום יום, שנה שבה היית נוכחת, שנה של חיבוקים, שנה של נשיקות, שנה של ליטוף 

ומגע אוהב, שנה שלחום, שנה של אמפטיה, שנה של אמא… אין טעם ואין ריח  יש רק אין!

 

והשנה שחלפה לה….. אין בשנה האחרונה שעת ערות אחת ביום שבה לא 

חשבתי עלייך, אפילו לא שעה אחת…. שבר כלי בגוף אדם...

 

כל נסיעה במכונית לוותה על ידי ערוץ קול המוסיקה שמנגן מוסיקה קלאסית בלי 

מילים ובלי שמחה כי ככה הרגשתי - בלי מילים ובלי שמחה… 

הרגעים היחידים שהמוסיקה השתנתה הייתה שהבנות נסעו איתי וידעתי 

שלא היית רוצה שאעציב אותן אז שמענו שירי ילדים ושרתי איתם בקולי 

קולות, שרתי ובכיתי מבפנים… 

 

אמא, כל יום בלעדייך הוא יום ארוך, קשה ועצוב… הגעגועים כל כך חזקים 

והתפיסה שאת כבר אינך היא כל כך לא ברורה ולא נתפסת… התפיסה 

שהחיים אינם חיים והמתיםאינם מתים…

 

אני עדיין מוצא את עצמי חושב על בסיס שבועי, האם יכול להיות שאת באמת איננה, 

שבאמת לא תחזרי, שבאמת זה נגמר… שהמוות הוא הסופי היחידי?

 

אמא, שנה ארוכה עברה עלינו בכל כך הרבה חזיתות… נעים על הציר בין 

העצב  לבין הנאות החיים הקטנות (ולרוב המשמינות) בין הייאוש לתקווה 

ובין הבדידות הגדולה לביחד - אבל בכולם את איתנו, בלב…

 

אמא, 

יש לי כל כך הרבה מה להגיד ואין לי מילים….

יש לי כל כך הרבה כעס ואין לי אנרגיה…

יש לי כל כך הרבה אהבה ואין לי מנוח…

יש לי כל כך הרבה ואין לי כלום…

יש לי כל כך הרבה אמא ואין לי אמא…

 

יוני בטח יעדכן אותך מה קרה עם כולם בשנה האחרונה אז לא אקח לו את 

הקטע שלו :) אבל….. בכל זאת קצת….

 

שעמדנו כאן לפני קצת פחות משנה הבטחתי לך כמה דברים…

 

הבטחתי שאעשה קעקוע ועשינו קעקוע שאני הכי שמח עליו וגאה שרק 

אפשר לדמיין, לקחנו את ברכות היומולדת שהיית כותבת לכולנו וראינו 

שהמחנה המשותף היה הברכותהסופית הכל כל אופייניות לך בפרופורציות 

ובסדרי העדיפות…

 

בריאות,

אושר,

שמחה, 

אהבה

והצלחה

 

כל כך את לא להתבלבל ולא לאבד את הצפון האמיתי וסדרי העדיפויות שלו…

אז עשיתי קעקוע והצלחתי לסחוף את רועי ויוני לעשות גם כן… וכמו תמיד 

היופי של הביחד מצד אחד ומצד שני שכל אחד מצא את הדבר הקטן שמרגש 

ונוגע בו וכך ״שוב״ סיימנוביחד - כל אחד עם המיוחד שלו ואת אמא את 

המחנה המשותף… את חלק מגופנו לעד…. אני בטוח שאת מאוד אוהבת 

את זה…

 

עליי ועל שרון עוברת שנה קשה מאוד, השילוב בין האובדן הכבד, החוסר העצום והגעגוע האינסופי לעומת השגרה המאוד קשה, דורשת ומאתגרת מוליד צורך בתעצומות נפש ענקיות שגורמות לנו להיות ״על הקצה״ האתגרים הרבים האובייקטיביים ביחד עם 

החור העמוק שנפער הוא על סף הבלתי אפשרי ובלתי ניתן לריפוי…

 

העין מרצדת ודומעת באופן תמידי… אין יום שאנחנו עוברים בלי בכי באוטו או לפני 

השינה במחשבות על החיים שהיו לפני, ואיך החיים היו נראים היום אילו……

מצד שני משתדלים להמשיך ולהצטיין ולהצליח ולהגשים עצמנו דרך היצירה השונה 

בקריירה כי ברור שזה מה שהיית רוצה שנעשה…. ומקווים את מסתכלת וגאה...

ומצד שלישי משתדלים להיות הורים טובים, מכילים, נוכחים ומשמעותיים בדרך 

שהתוות לנו…

 

מה אני אגיד - aint that simple…

 

אנחנו משתדלים לעמוד בבקשתך שנשמור על כולם ועל המורשת המשפחתית 

והמסורות השונות שייצרת והנהגת אצלנו במשפחה כדי שמפעל חייך יישמר… לא אגיד שתמיד אנחנו מצליחים ואפילו לא אגיד שאנחנו עושים את זה טוב מאוד… זה פשוט 

כל כך קשה בלעדייך… אבל אני בטוח שאנחנו נלך ונשתפר ונגיע לשגרה החדשה 

שאת תהיי מרוצה ממנה גם כן.

 

החוסר שלך השנה רק התחדד ולמרות שכולנו באמת מנסים למלא את החסר ולמלא 

מקומך בהעדרך הבור כל כך גדול ותמיד ישנה תחושה שזה לא זה… זה חסר… זה לא מספיק טוב.. זה לא אמיתי… הבדידות חזקה מהביחד…

 

אחד הביטויים שמבטאים הכי טוב את התחושה שלי הוא דווקא ביטוי פייסבוקי ידוע - feeling incomplete… זה כל כך זה….  אין רגע שלם אחד… בחיים כנראה לא נרגיש אתהשלמות הזאת שהייתה לנו שוב, נצטרך ללמוד לחיות עם הבור, החור, הכאב… היה היה ולא יהיה עוד לעולם...

 

מיה אהבת חייך - מיה זה סיפור מורכב…סיפור מורכב בכמה מישורים שונים, אחד זה העובדה שכל אחד מאיתנו גם אם לא אומר את זה בקול רם שרואה את מיה חושב עלייךאם זה שהיא מספרת בדיחות ואנחנו 

חושבים איך היית צוחקת ממנה, אם זה שהיא מפגינה הגיגי חוכמה או מציירת אנחנו חושבים איך היית גאה בה,  אם זה שהיא מתווכחת עםסבא על צדק חברתי ואנחנו 

חושבים איך היית מתווכת.

 

למיה עברה שנה מאוד קשה ולמרות שהיינו מלווים על ידי עצות מקצועיות כמו 

שביקשת - עדיין…. היא חושבת עלייך כל הזמן ומפתיעה אותנו באינטילגנציה הרגשית 

הכל כךמפותחת שלה… אני רואה אותה לפעמים יושבת וחושבת ושואל אותה, מיה על מה את חושבת והיא בלי לחשוב עונה לי על סבתא דבי,איך היינו מציירות ועושות עוגיות

 

תמיד ביום שישי היא מצהירה שהיום יום שמח ועצוב וששואלים למה? היא עונה שעצוב כי סבתא דבי לא איתנו והיא לא תחזור ושמח כי היום יום שישי……

לפני חודש ומשהו היא טסה לאילת וכל כך התרגשה מהטיסה וביקשה לשבת לייד 

החלון וכאשר המטוס המריא והגיע לגובה שיוט החלה להסתכל החוצה ושאלה את 

שרון, איפהסבתא דבי  אני חשבתי שאני אפגוש אותה בשמיים היום?

מיה מאוד אוהבת את הקעקוע שלי, היא כל הזמן קוראת אותו ויודעת אותו בע״פ… 

שמסיימת לקרוא אותו אימצה הרגל משותף שלנו והוא לעצום עיניים ולדמיין משהו 

שמח עםסבתה דבי, אוי כמה שזה כיף אוי כמה שזה קשה…

לפני שבועיים היא פתאום באה אליי ואמרה לי ״אבא אני החלטתי שאני רוצה גם 

קעקוע״ וששאלתי אותה מה תרצי שיהיה רשום בקעקוע שלך וציפיתי לאיזה דורה או 

מיכלהקטנה ענתה ״סבתא אוהבת אותך, שתמיד תהיי חזקה״ ואני ששמעתי אותך 

מתוכה לא הצלחתי לעצור את הבכי וההתרגשות…

 

אוי החיים שהיו ולא יהיו עוד…. איזה עולם חרא, איזה חיים קשים ואיזה חוסר צדק… 

החיים קצרים והמוות אינסופי הוא...

מאחל לנו שנה קלה יותר… שנה של איזונים… שנלמד לחיות עם הכאב והצער, שנתפתח כל אחד בעולמו ואנחנו כמשפחה...

 

 

שוב צריך לדעת איך למחות את הדמעות 

ושוב צריך לדעת ללכת הלאה 

שוב הכאבים ושוב החלומות 

ושוב שתיקה גדולה למעלה 

שוב צריך לדעת לחפש את התשובות כדי לדעת איך ולמה 

שוב הבילבולים ושוב המלחמות 

ושוב שתיקה גדולה למעלה 

 

 

לא רוצה להיות עצוב ולא יכול להיות שמח 

כבר לא בטוח מה חשוב לא רוצה להתווכח 

שוב האין אונים ושוב התהיות 

ושוב השאלה עד כמה 

שוב הטילטולים ושוב השיגעונות 

 

ושוב שתיקה גדולה למעלה 

 

ושוב כפי שאמרתי בשלושים…. אל תנוחי על משכבך בשלום וכל השטויות האלו… יש לך מלא עבודה - תעזרי לנו ושלחי לנו הרבה דברים טובים כי אנחנו צריכים את זה!!!!

 

אמא, תודה…. תודה שהיית

bottom of page