דבי טל
בת זוג, אמא, סבתא, אחות, דודה, חברה, אהבת חיינו
ניר טל - בן
אמא יקרה לי יקרה…..
אוי כמה אני מחכה לאירוע השנתי הזה כדי להגיד את המילים האלה בקול רם…. יש למה לצפות :)
איזה רע לראות כאן את כולם, איזה רע להיפגש כאן, איזה רע לחשוב על למה אנחנו פה….
שוב אני בטיסה, כנראה משהו באוויר הדליל, הצורך לשתוק הרבה שעות, הלבד שלי בלי להכיר אף אחד עושה לי חשק לחפור ולכתוב - יכול להיות שאלעל יאמצו את העדות הזאת בפרסומת הבאה שלהם.
ושוב באוויר ושוב אני עושה ״שטות״ וקורא את כל המסמכים שיש לי על המחשב עם הכותרת אמא. החל ממכתבי מוטיבציה במהלך המחלה וכלה בהספדים השונים משלושת השנים האחרונות…ושוב אין חדש תחת האין…
אני מנסה לחשוב על מה אני יכול להוסיף ומה אני יכול להגיד שלא נאמר והמילה היחידה שאני יכול לחשוב עליה זה שוב ושוב זה שוב..….
שוב צריך לדעת איך למחות את הדמעות
ושוב צריך לדעת ללכת הלאה
שוב הכאבים ושוב החלומות
ושוב שתיקה גדולה למעלה
שוב צריך לדעת לחפש את התשובות כדי לדעת איך ולמה
שוב הבילבולים ושוב המלחמות
ושוב שתיקה גדולה למעלה
לא רוצה להיות עצוב ולא יכול להיות שמח
כבר לא בטוח מה חשוב לא רוצה להתווכח
שוב האין אונים ושוב התהיות
ושוב השאלה עד כמה
שוב הטילטולים ושוב השיגעונות
ושוב שתיקה גדולה למעלה
שוב אנחנו פה ושוב מוחים דמעות ושוב בוכים ושוב מתעצבים והשוב הזה הוא כבר כאב כרוני… כבר לא מופתעים, כבר רגילים, כבר לא מופתעים כבר לא מרגישים….
שנים שמעתי ביום הזכרון את המשפחות השכולות אומרות שיום הזכרון זה בשביל הסביבה ולא בשביל המשפחה כי בשביל המשפחה כל יום הוא יום הזכרון והמשפחה חיה את הזכרון והאובדן כל יום פעמיים ביום וחשבתי שזה מקסים ומרתק… היום אני יודע שזה יותר מהכל מדויק וכואב כאב גדול… יום הזכרון לאמא הוא יום חול ולא יום חג.
אני כל כך רוצה להיות אופטימי ולתת כמה משפטים מעודדים אבל השקרים האלה עושים לי בחילות של בוקר… אין שום דבר משמח כאן, יש כאן מוות עצוב, על גבול הטראגי.... אין יותר נורא ממוות לסובבים את המת...
אז איך אני?
עדיין מיוסר על החיים שהיו ואינם עוד
עדיין לא מסוגל לשמוע מוסיקה שהיא לא מוסיקה קלאסית עצובה אלא אם כן הילדות באוטו
עדיין לא מסוגל להרגיש משהו בצורה שלמה בלי תחושת מחסור שמכרסמת את דרכה ללב
עדיין מלטף את הקעקוע שלי ומחפש תשובות, עדיין מחייך לשמיים וקורץ לכוכבים.
עדיין כל פעם ששואלים אותי מה שלומי נזכר באייקון של פייסבוק - in complete
עדיין כל יום חש כואב, פצוע וחסר
עדיין ציני מתוך הפחד מחוסר הרצינות של היקום
עדיין מנסה להתרגל לחיים החדשים, לחיים בלי….
אז מה בכל זאת השתנה?
אני חושב שאיבדתי את הציפייה (ואולי רצון) שמשהו ישתנה…
איבדתי את הפחד לחיות ואיבדתי את הפחד למות
איבדתי את יראת הכבוד לאנשים או ישויות
איבדתי את האמונה בצדק עולמי
ניסיתי לחשוב האם בפרספקטיבה של 3 שנים כבר אפשר לנסות ולראות מה ״יצא לנו טוב״ מהמקרה המחורבן הזה?
-
החשיבות של המשפחה ובפרט הילדות התחדדה והשתלטה עליי לחלוטין ואני ממשיך באופן עקבי לבלות איתן זמן עצום באהבה והנאה רבה ועושה מעשים מטומטמים כמו לוותר על נסיעות לחו״ל ולבחור טיסות משוגעות כדי לעזוב אותן לכמה שפחות לילות, או זוכר להגיד להם כמה אני אוהב אותן לפחות כמה פעמים ביום.
-
הניסיון לא להיסחף לחיי השגרה אלא לדרוש את האושר המגיע לי גם אם זה פחות נוח לי או לסביבה - אני עוד בתחילת הדרך אבל ללא ספק מרגיש שאני בתהליך בריא שבו בכל צומת החלטה שאני כבר עוצר לחשוב אני בוחר בדרך של מלחמה על האושר וההגשמה שלי.
-
פרופרציות - למרות שאני מרגיש שאני בסך הכל מאוזן סבבה כל חיי, עדיין אין ספק שהמוות שלך הכניס פרופורציות משמעותיות בחיי ואולי נכון להגיד בחיינו… אני מוצא את עצמי במצבים קשים שלי ושל הסביבה עוצר ושואל את עצמי ואת הסביבה - האם מישהו עומד למות כרגע, עד כה התשובה היא תמיד - לא! אז אני מזכיר לכולם שזה רק חלק מהחיים ושממשיכים קדימה לטוב ולרע ושמישהו ימות שיגידו ואז הוא יקבל יחס מועדף לטובת העלאת הדופק…
שוב אני רוצה לציין שעוד לא קיימתי את שתי ההבטחות הפתוחות:
-
עוד לא הכנתי לכבודך אלבום - זה יושב לי חזק בראש אבל משהו עוד מתעכב… משהו על גבול הפרפקציוניזם המעכב שלא מאפיין אותי בד״כ אבל כנראה שלפעמים יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע…
-
קרן ההנצחה לזכרך - עשיתי הרבה התקדמות וכדרכי כבר פיתחתי תיאוריות, תוכניות לסטרטאפ סביב זה, רתמתי אנשים, כתבתי מסמכים על מתודלוגיות ואפילו הגזמתי והתחלתי לכתוב את הספר שלי בנושא - את הקרן שלך עוד לא הצלחה להשיק….. כנראה גם שם יש משהו מעקב - אל דאגה, מבטיח שזה לא ירד מסדר היום עד שיוגשם - באחריותי.
בקיצור - בצורה סוטה, שווה לך לחכות ולראות :)
הבנות - אני בדרך כלל שומר את הנושא הכבד המורכב והרגיש הזה לסוף כדי לא להיחנק מוקדם מדי…
אחד החששות הגדולים שלך בלכתך היה שהבנות לא יזכרו אותך…. בגלל שהיותך סבתא היה אחד המאפיינים המשמעותיים שלך בשנים האחרונות וזה העציב אותך עד מאוד ובצדק!
אני חושב שכאן אני ושרון עומדים במשימה בהצטיינות יתרה! הילדות זוכרות אותך ולא רק זוכרות אותך, הן ממש מרגישות אותך על בסיס יומי.
חלק מזה הוא בהשתקפותך דרכנו, חלק בכל שאת נוכחת פיסית ומלווה אותנו מהכוכבים כל הזמן (שוב זה לא משהו שאנחנו הכנסנו להם לראש אלא דרך שהם בחרו להתמודד עם האובדן ולהחליט שאת הכוכב הכי מנצנץ בשמיים).
אוי כמה שאת חסרה להם, את חסרה בריקודים לצלילי סטטיק ובן אל, חסרה בהסעות לחוג השחמט, חסרה בתור מעריצה בחוג הריקוד בדיסנציק, חסרה בתרגולים אחרי חוג היוגה של דניאל.
גם השנה היו להן יציאות שהשאירו את כולנו המומים ומרוגשים נוכח האינטליגנציה הרגשית העצומה שלהן:
מיה: ״אם היו ג׳יניות בעולם הייתי מבקשת שסבתא דבי תחזור והייתי נותנת לה חיבוק״
או בקשות מוזרות, או יותר נכון סופר נורמאליות כמו - ״אני רוצה לישון עם סבתא דבי מתחת לכרית״ או לבקש ש- ״אני רוצה לחבק את הגירפה שסבתא דבי הכינה לי..״ ואז להגיד: ״סבתא דבי אני מחבקת אותך!!!... ובסוף להסביר לי - ״סבתא דבי נמצאת בתוך כל הדברים שהיא הכינה לי...״
״לעיתים היו תיאורים יותר דביקים כמו: ״ אפילו אם היה נחש גומי עם סוכר, סבתא דבי הייתה יותר מתוקה״
או אחרי שנפלה לה השן הראשונה מיה שאלה ״ אולי נתקשר לסבתא דבי להגיד לה שנפלה לי השן?
ואני ניסיתי לדובב - מה היית רוצה שהיא תקנה לך הכי גדול בעולם?
וקיבלתי ממיה תשובה שלא יכולתי לזייף - חיבוק גדול!!!״
וגם דניאל השנה שהייתה בת בערך שנה שנפטרת התחילה לדבר עלייך השנה ללא סוף ולהרגיש אותך כחלק בלתי נפרד מהבית, היא אומרת לך שלום כל ערב שאנחנו יוצאים מהאוטו ולא מתקדמת עד שלא מוצאת את הכוכב המנצנץ שלך ושואלת שאלות עלייך ועל איך היית והשיא היה שניהלה איתה מו״מ על בסיס הכרות עמוקה איתך מגיל שנה:
דניאל - אבא אני רוצה שתקנה לי משחק כזה
אני - לא
דניאל - אני רוצה שתקנה לי משחק כזה
אני - לא
דניאל - אני רוצה שתקנה לי משחק כזה *5
אני - לא
דניאל- אבל זה לא בסדר, למה סבתא דבי תמיד הייתה קונה לנו כל מה שהיינו רוצות והייתה מביאה לנו הכל ואתה לא…. זה לא פייר
אני עניתי דומע - אכן לא פייר….
ביום השנה המדויק שראינו אני ושרון את הסרט שיוני הכין לך הן הצטרפו אלינו וישבו ונהנו ובסוף אמרו - אוי זה היה מדהים״….
אמא את איתנו בכל רגע ואת נוכחת בבית כמו שמגיע לך, מיה אמרה לי לפני חודשיים - ״כל ערב לפני שאני הולכת לישון אני אומרת לסבתוש ״לילה טוב ואני לא אשכח אותך לעולמים״
לא נפסיק אמא, נמשיך להלחם על המורשת שלך ועל זכרך בצורה הכי מכובדת ועדינה שיש - כמו שהיית רוצה.
מה אני מאחל לנו לשנה הבאה-
אני מאחל לעצמנו כל אחד לעצמו שניקח את החיים לשלב הבא (לא לעולם הבא אלא לשלב הבא) לחיים יותר מלאים, לחיים שלא דופקים חשבון- לחיות את החיים כפי שמגיע לנו!
שנהיה בריאים, שנשמור על הבריאות ולא נזניח את המכונה שמחזיקה אותנו
שנהיה מאושרים, שנדע להתעלות מעל היום יום, להודות על מה שיש ולהיות מאושרים ממה שיש
שנשמח, שנחווה הרבה חיוכים אמיתיים וכנים, חוויות מעשירות ומשמחות ופחות כאב
שנאהב, שנדע לאהוב את עצמנו ולא פחות חשוב אחד את השני ואת המשפחה
שנצליח לחיות עם הכאב ואובדן בשלום
כמו תמיד אל תנוחי על משכבך בשלום - יש מלא עבודה לעשות…..
תודה