דבי טל

יוני טל - בן

 

אמא שלי… אהבת חיי…
כל כך פחדתי מההספד הזה… הספד שמסמל שעוד שנה עברה לה… שעברו להן כבר 4 שנים בלעדייך.

4 שנים שבהן לא זכיתי לדבר איתך ולשמוע את קולך.
4 שנים שבהן לא זכיתי לחבק אותך ולהרגיש את המגע האימהי.
4 שנים שבהן לא זכיתי לבלות איתך… לצחוק, להתרגש ולאסוף חוויות משותפות.
4 שנים שבהן לא זכיתי להיות הבן הקטן שלך שכל כך אהבת לפנק ולאהוב…

קשה לי. כל דבר אחר לא ישקף את התחושות האמיתיות שלי…
קשה לי לגדול בלי אמא… קשה לי בלי החיבוק החם והאוהב שלך… קשה לי בלי הדאגה האינסופית שלך כלפיי - איך אני? מה נשמע איתי?
כל כך קשה לי לחיות בתחושה שהשקעת 22 שנים בגידול שלי ואת לא נמצאת כאן היום כדי לקצור את הפירות ולהיות מלאת נחת מאיתנו המשפחה שלך.

זה לא היה פייר, זה לא פייר, וזה לא יהיה פייר לעולם !

לפני 5 שנים היה יום ארור. באתם הביתה, את ואבא, ובישרתם לי בבכי שיש לך סרטן. סרטן אלים.
אני ידעתי שיהיה בסדר… הבטחתי לך לאורך כל הדרך שאנחנו עוד נחגוג את הנצחון על המחלה… כי מה הסיכוי שיקרה לנו משהו רע?
לפני 4 שנים היה יום ארור הרבה יותר… נפרדנו ממך וליווינו אותך בדרכך האחרונה… את הרגע שבו נפרדנו ממך - רגע בו אחזנו בך כל המשפחה, שמענו את השיר ״יש בי אהבה״ ובכינו ביחד - אני לא אשכח לעולם… רגע בו הבנתי שאני מתחיל חיים חדשים… חיים אחרים… חיים בלי אמא...
אני עדיין ממשיך לשאול למה זה קרה לנו? הרי היינו משפחה מושלמת… אהבנו כל כך ונהנינו מהחיים… אז למה? למה דווקא את היית צריכה למות?

אין לזה תשובה… ולא תהיה לזה תשובה לעולם…
את היית האישה הכי טובה שאני מכיר בעולם הזה. אישה ששמה את כולם לפניה. עוזרת לכל אחד שרק צריך… בלי שום אינטרס. את פשוט דאגת לכולם ורצית לעשות טוב בעולם הזה…

כוסאמק. למה דווקא את היית צריכה ללכת מפה?

המון פעמים אני מסתכל לשמיים ומחכה לתשובה… 
זה לא כייף לחיות פה בלעדייך. בלי הליטוף שלך, המילה הטובה, המבט המבין, ההתעניינות האינסופית במה קורה איתי...

הייתי מוכן לעשות הכל בשביל עוד רגע אחד קטן איתך…
בשביל הרבה אנשים זה מובן מאליו… בשבילי זה משהו שאני חולם עליו בלילות… ותמיד מתעורר באכזבה גדולה כי אני יודע שהחלום הזה לעולם לא יתגשם שוב.

זה כואב… וזה תמיד יכאב… 

יש ימים שאני מכריח את עצמי לקום מהמיטה ולחיות את החיים…
נכון. כבר עברו להם 4 שנים והייתי בטוח שהמשפט הזה שהזמן עושה את שלו הוא באמת נכון… לפי כל הסטטיסטיקות והנתונים כבר הייתי צריך להתגבר על המוות שלך… אבל כנראה שעל אמא כמוך שום זמן לא יעשה את שלו… 
החיסרון שלך מורגש בכל דבר! באוכל שאני מכין לעצמי, במפגשים המשפחתיים, בחופשות, ברגעים הקשים, העצובים והשמחים… פשוט בהכל.

אני מצטער ששוב זו ההתחלה שלי למכתב… החור הזה שנשאר לי בלב לא מחלים… זה חור עצום שכנראה לא יתמלא לו...

אמא אהובה שלי,
השנה האחרונה הייתה השנה המשמעותית בחיי.
בשנה האחרונה אני נמצא לבד… אני לומד להכיר את עצמי ולחיות עם עצמי…
לפני כמעט שנה החלטתי שאני הולך לעשות משהו משמעותי ולמתוח את הגבולות של עצמי… תפקיד שהרבה אנשים לא מעזים לעשות כי הוא קשה, מורכב ועם המון לחץ… שלא נדבר על השילוב שלו עם הלימודים הלא פשוטים... 
אמאלה,
אני עומד לסיים שנה שלישית בלימודי מדעי המחשב ולא פחות חשוב מזה אני יו״ר מועדון היזמות של המרכז הבינתחומי!
אני כבר ממש לא אותו ילד שממנו נפרדת לפני 4 שנים… אז כשהייתי התינוק המפונק שלך שרק השתחרר מהצבא והיית עושה בשבילו הכל...
אני נלחם בכל החששות שלי. בכל הפחדים. מתמודד עם כל הקשיים שלי… את לימדת אותי שאני יכול לנצח כל קושי… וזה מה שאני מנסה לעשות...
אני יודע שהחלטתי ללכת ״על כל הקופה״ ולהעז בזכותך. המון בזכותך.
הבנתי כבר שחיים רק פעם אחת… אז מה כבר יקרה?

בכל יום אני מסתכל למעלה ורואה אותך מובילה אותי ומכוונת אותי… את המלאך ששומר עליי ומראה לי את הדרך… אם לא פה לידי אז מלמעלה.. מהשמיים.

אני מקווה שאת רואה אותי, את אבא והמשפחה שאותה יצרת וגידלת לתפארת.

אני מרגיש שזכיתי בהם… 
זכיתי באבא תומך, מחבק, דואג ומעריך שמלמד אותי כל כך הרבה ומעניק לי אהבה עצומה… באחים שנותנים לי המון השראה וכוחות לקום על הרגליים ולנסות לכבוש את העולם בלי לפחד… נשבענו שנשאר מאוחדים לעולמים.
יש לנו משפחה מדהימה.. כל אחד לבד וכולנו ביחד הבנו שצריך לחגוג את החיים האלו! כל יום וכל שעה!
אנחנו צוברים חוויות כמשפחה וכיחידים כי כבר הבנו שהזכרונות והחוויות הם הדברים שנשארים איתך לתמיד.

זוכרת את הצוואה שהשארת לי? שאני לא אוריד את החיוך מהפנים שלי?
אז כבר סיפרתי לך כמה זה לא פשוט… ואפילו די מורכב…
אבל בחיים לא אכזבתי אותך… לא כשהיית כאן לידי ולא כשאת נמצאת לך אי שם למעלה…
אני משתדל לחייך ולהסתכל על החיים באופטימיות… בסך הכל אני ממשיך להצליח בהמון דברים ואתגרים שאני לוקח על עצמי… אני ממשיך להאמין שהכל קורה לטובה… גם כשיש ימים לא פשוטים שהדבר היחיד שאני רוצה זה שכולם יסתמו את הפה ולרוץ אלייך כמו ילד קטן, לקבל חיבוק של אמא ולא לעזוב…
כי הבטחתי לך… באחת מהשיחות האחרונות שלנו שכבר היית כאובה ועייפה הבטחתי לך… הבטחתי שאני אחיה את החיים לזכרך... אני אגשים את כל מה שדיברנו עליו, אני אזכור ואלך בדרכך, אני אנציח ואמשיך את המורשת שלך ואני אחייך כמה שיותר כי ככה את רוצה לראות אותי מלמעלה!

אז אני כל יום מוצא סיבות לחייך!
יש לי משפחה מדהימה שכולה ממשיכה את המורשת שלך, 
חברים אוהבים ותומכים,
אני מתנדב ועושה טוב לאנשים בעמותה של רועי - דבר שגורם לי כל שבוע מחדש להודות על מה שיש ולקבל פרופורציה... ואני משתדל להתעסק בעשייה וביצירה… שני דברים שעושים לי טוב על הלב...

אמא יקרה,
באנו לכאן היום כדי להזכר, לזכור ולהזכיר.
מחר, כל אחד יחזור לשגרה שלו… 
אני אמשיך להסתכל למעלה ולדעת שאת מכוונת אותי בדרכים הנכונות ושומרת על התינוק שלך גם משם.

אני מתגעגע כל כך… את חסרה לי… ותמיד תהיי...

עשי טובה, תתני לי כוחות להמשיך ולטרוף את החיים האלו.
תשמרי עלינו…עלי ועל האהובים שלי. 
אני רוצה שנהיה בריאים, מאושרים ומאוחדים לעולם…

אוהב אותך בכל ליבי,
יונילה.